מה היה מיוחד ב"טוענים לגביע" הבריטיים? מדוע המוניטין של תחרות אמריקה קאפ החל להתערער?

מה היתה תרומתו של קיסר התה סר ליפטון שניסה לזכות בגביע הכסוף 5 פעמים ונכשל?

לאחר שני נסיונות כושלים של הקנדים בשנים 1876 ו- 1881 לזכות בגביע הכסוף הופקו לקחים ושונה התקנון של התחרות. הקושי המשפטי בשינוי התקנון הכריח את NYYC להחזיר את הגביע לתורמים המקוריים (רק אחד מהם היה בחיים) ולחתום על מסמך הסכם מתנה Deed of Gift חדש שהיה מנוסח בלשון משפטית מעודכנת. בגרסאת 1881 התווספו עיקרי התנאים הבאים: המועדון הטוען לגביע חייב להיות לחוף ים פתוח (למנוע מועדוני אגמים); הסירות המתחרות חייבות להגיע לאתר התחרות “on her own bottom”; הוכנסה שיטת הנדיקאפ שמבצעת תיקון על זמן השיט בהתבסס על משקל, שטח מפרשים ואורך קו מים. גם לאחר שינוי ההנדיקאפ המתכננים הצליחו למצוא "לקונות" נוספות בתקנון ולהכניס שיפורים משמעותיים. לדוגמא, הם הגדילו את ההפרש בין אורך הסיפון לאורך קו המים ע"י הארכת החרטום כקונוס ארוך קדימה מעל המים ואותו קונספט גם בירכתיים שהתארכו לאחור מעל המים. בשיטה זו, ברוח חלשה כשהסירה ללא הטיה, השטח "המורטב" של התחתית הוא מינימאלי (כלומר, הגרר מינימאלי) והמהירות גדלה. לעומת זאת ברוח חזקה היכטה מקבלת הטיות והחרטום והירכתיים המוגבהים נוגעים בצידם במים ומאריכים את קו המים. עיקרון מוכר הוא שלכל כלי שיט יש חסם למהירות המקסימאלית כתלות באורך קו המים.

הארכת קו המים בהטיה מול המקוצר במצב רגיל הגדיל את המהירות המקסימאלית של היכטה בלי "קנס" בהנדיקאפ.

בהמשך לשלושה ניסיונות כושלים של שלושה מועדוני יכטות בריטיים שונים, נכנס לתמונה לורד ססגוני ממוצא אירי שהוגדר "עקשן וסרבן" כמאפיין מרכזי באישיותו ושמו Thomas Wyndham-Quin, 4^th Earl of Dunraven. לורד דאנרבן הגיע לאמריקה בגיל 30 בשנת 1871 לצוד בופאלוס תחת הדרכתו של בופאלו ביל האגדי. הוא מונה פעמיים לסגן מזכיר המושבות ושימש כיו"ר מספר ועדות בבית הלורדים. הוא היה דמות אקצנטרית שלא התאימה לשום מסגרת וגם למד לתכנן יכטות והתחרה בהצלחה על יכטה שהוא תכנן ובנה בעצמו. הוא הגיש מועמדות כטוען לגביע כבר ב- 1889 דרך מועדון היכטות המלכותי RYS ב- Cowes שחזר גם הוא לתחרות. המועדון הבריטי סירב לחתום על התקנון ובכך המרדף לגביע של לורד דאנרבן התפוגג בטרם יצא לדרך. בשנת 1892 פנה הלורד שוב דרך מועדון RYS ולאחר פתרון המחלוקות על התקנון נקבעה התחרות הבאה לשנת 1893 כשדאנרבן מפליג על Valkyrie II והינקים הופיעו עם Vigilant שתוכננה ונבנתה ע"י האחים Herreshoff האייקוניים. הינקים ניצחו בשני המירוצים הראשונים ובשלישי הבריטים הובילו ב- 26 דקות לפני שמגבלת הזמן נחצתה והוא בוטל – בכל תחרות יש מגבלת זמן מקסימאלי כדי למנוע תחרות רק על בסיס מזל עקב "פופים" מזדמנים במקרה של רוחות חלשות. במקצה השלישי הבריטים הפסידו על 40 שניות (!) זמן מתוקן הנדיקאפ. במושגים של היום זה הפרש של פוטו פיניש. בסיכום – הינקים ניצחו 3:0 והגביע ניצל ונשאר בניו יורק.

לורד דאנרבן לא ויתר וחזר לאחר שנתיים ב- 1895 עם סירה משופרת Valkyrie III לאתגר את הינקים. מולו העמיד אדוארד וונדרבליט (טייקון מסילות ברזל) את היכטה Defender שהיה סירת האלומיניום הראשונה שתוכננה ונבנתה במספנת האחים הרשאוף. במירוץ הראשון הבריטים הפסידו ביותר מ- 8 דקות לינקים. לאחר המירוץ פנה לורד דאנרבן לועדת השיפוט בטענה שהאמריקאים הוסיפו משקל לסירה בלילה לפני התחרות ובכך האריכו את קו המים כמעט במטר. הוא דרש מדידה חוזרת מיידית של קו המים והצבת משקיף משלו על דיפנדר. הדרישה למשקיף נדחתה אולם המדידה החוזרת בוצעה ונמצא הבדל זניח של 3 מ"מ לעומת המדידה הראשונית. הינקים אכן לא העמיסו משקלות בקרקעית היכטה אבל בכל זאת היה שטיק – ברוח חזקה הם "העמיסו" 70 אנשי צוות מגודלים. כך הצוות עבר מצד לצד לאיזון מיטבי בקידמיות וגם משקלם גרם להארכת קו המים, בעוד שלחישוב הנדיקאפ המדידה היתה ללא אנשי הצוות הנוספים.

במקצה השני היתה שערוריה אחרת. בשנים ההן היו כלי שיט בודדים של המארגנים ליד מסלול התחרות ולכן ספינות רבות עם צופים הסתובבו באזור המסלול. תחרות יוקרתית כמו גביע אמריקה ריכזה עשרות אלפי צופים שהצטופפו "בין הרגליים" (ברובם מהמרים, לא שייטים). אחד מכלי השיט האלה נתקע סמוך לקו הזינוק בדיוק לפני החרטום של שתי המתחרות שנאלצו להתפצל משני צידי המפריעים ומיד לאחר הפיצול הם "התאחדו" שוב לפני קו הזינוק. זכות הדרך היתה של היכטה  דיפנדר (שהיתה מתחת לרוח)  וכאשר  וולקיריה "הועלתה" על ידי המתחרה אל הרוח, הקורה התחתונה של המפרש הראשי (בּום) פגע בכבלי התמיכה של התורן (ונטות) של  דיפנדר וגרם להם נזק. הצוות של  דיפנדר תיקן את הנזק במשך התחרות, הצליח לסיים אותה אולם הפסיד ב- 47 שניות. זכות הדרך היתה באופן ברור של  דיפנדר ולכן השופטים פסלו את וולקיריה והניצחון עבר לינקים.

במקצה השלישי של התחרות נתקע ההגה של וולקיריה מספר דקות לאחר הזינוק, היא פרשה חזרה לנמל וכך נקבעה התוצאה הסופית 3:0 לטובת הינקים ושוב הגביע נשאר בניו יורק. קמה צעקה גדולה על השתפנות הבריטים ופרישתם הלא מוצדקת, אולם לורד דאנרבן העדיף להמשיך מיידית לאנגליה ללא תגובה. רק מלונדון הוא פרסם מאמר בעיתונים החשובים שבו האשים את הינקים ברמאות. מועדון NYYC לקח את האשמות קשה מאוד, מעבר לכל פרופורציה. הם הקימו ועדה של מכובדי האומה כדי לחקור לעומק את הפרשה. בין חברי הועדה היו ג'יי פי מורגן (הבנקאי), אדוארד פלפס (שגריר ארה"ב לבריטניה), ג'ורג' ריבס (סגן מזכיר המדינה) ועוד מומחי שיט מובילים. הועדה הזמינה גם את לורד דאנרבן להעיד בפניה. הוא הגיע לניו יורק לצורך זה אבל עזב חזרה ללונדון לפני שנתן את עדותו במועדון.

הועדה הוכיחה ופסלה אחת לאחת את טענות לורד דאנרבן והמועדון המתין להתנצלות שלא הגיעה לעולם.

"שערורית דאנרבן" כמעט חיסלה את תחרות אמריקה קאפ עד שהופיע "האביר התועה" הבריטי סר תומאס ליפטון. סיפור חייו של ליפטון וצמיחתו מילד במשפחה עניה מרודה ועד היותו אחד מעשירי העולם כבר בגיל 35 הוא מרתק. הוא היה אופטימיסט שהתחבר היטב לאצולת העולם האנגלו-סכסי משני צידי האטלנטי ואתגר 5 פעמים את הגביע באמריקה קאפ.

ליפטון נולד בשנת 1848 בגלזגו והחל את דרכו העסקית בגיל 9 כמוכר במכולת המשפחתית הזעירה. בגיל 16 הוא חצה את האטלנטי לבדו לעולם החדש ועבד בעבודות מזדמנות – בחוות ענק בוירג'יניה ובדרום קרולינה, משווק מדלת-אל-דלת בניו אורליאנס ולבסוף כעוזר בסופרמרקט בניו יורק. שם הוא למד את חשיבות הפרסום, סידור הסחורה בתצוגה ואת עולם היחצנות דרך הקשר עם הלקוחות. לאחר 4 שנים הוא חזר הביתה עם $500 בכיס ובעיקר עם הבנה עסקית אמריקאית שהכל אפשרי. הוא פתח את חנותו הראשונה לבדו ויישם את עקרונות הפרסום והיחצנות שלו – לבש לבן ומצוחצח כמו נסיך, ריכל עם עקרות הבית ותלה קריקטורות מצחיקות על המוצרים בחזית. הוא קשר לצוואר של שני חזירי ענק סרטים צבעוניים בוהקים וכתב על צידם בהבלטה “I’m going to Lipton’s, the best shop in town for Irish bacon” והצעיד אותם בגאון בכל העיר כאשר הוא חוסם רחובות ומושך תשומת לב אדירה ויחודית ללא כל עלות. תוך שנה היתה לו כבר רשת חנויות בכל פינת רחוב חשובה בגלזגו. בהמשך הוא פרס את רשת החנויות הראשונה בעולם שמנתה 500 חנויות מכולת והתפרסה על כל בריטניה. רק לאחר הקמת הרשת הוא נכנס גם לתחום התה ושמו הפך לשם נרדף למוצר. כדרכו הוא השתלט על כל שרשרת האספקה כולל חוות ענק לגידול תה בציילון.

בשנת 1897 חברת ליפטון הפכה לחברה ציבורית בהנפקת המניות המוצלחת ביותר בהיסטוריה של הבורסה בלונדון – נמכרו מניות בסך 3 מיליארד דולר בערכי היום ועדיין הוא שמר על השליטה בידיו. ההיסטריה סביב רכישת המניות שברה שיאים – במועד הגשת הבקשה למניות הגיעו 18,000 מעטפות – משלוח הדואר הגדול בהיסטוריה לכתובת אחת. ביום ההנפקה גדשו עשרות אלפי אנשים את הרחובות סביב הבנק בניסיון לרכוש מניות ליפטון. כחלק מדרכו לקבל הכרה ציבורית מימן ליפטון הקמת בתי תמחוי בחסות הנסיכה אלכסנדרה ובעלה הנסיך אדוארד. הוא בנה מבנים בני 4 קומות שבכל אחת סעדו 500 איש ומטבח ענק ומצויד בכל שטח הקומה העליונה. עשרות שנים סעדו עניי בריטניה ארוחת ערב דשנה ומלאה במחיר מגוחך. בתי אוכל המוניים אלו הפכו גם לאטרקציה תיירותית כולל לאמריקאים עשירים. בנסיעתו לאמריקה כדי להתניע את פריסת עסקי התה שלו בעולם החדש הפך ליפטון ליקיר הינקים. הוא היה כל מה שהם העריצו – נער עני שפרץ מהתחתית לצמרת, מיליארדר Self-made עטוף בג'נטלמניות בריטית. הוא היה חלום הסלבריטי הגברי (ורווק) והנשים האמריקאיות השתגעו אחריו – גבוה, יפה, מוצק, תמיד חייכן מתחת לשפם מרשים ולבוש בחגיגיות. הפילנטרופיות של ליפטון התבטאה במחוות מגוונים שרוממו אותו לדרגת קדוש וגאון בעיני הינקים. למרות שליפטון לא היה בעלים של יכטה ולא החזיק הגה מימיו, החלו באמריקה השמועות שהוא מתכוון להתחרות באמריקה קאפ הבא.

ליפטון התאים מאוד לאמריקאים להיות הטוען לגביע כדמות שתמנף ותרומם את ההתעניינות בתחרות לגבהים חדשים.

בשנת 1898 הוא רכש יכטת תענוגות מפוארת צבועה לבן בוהק ומונעת בקיטור בשם Erin באורך 300 רגל (91 מ'). היא היתה מקדש בילויים צף – היו לה חדרי אוכל מפוארים, אוספי אומנות וענתיקות ועל סיפונה התארחה האריסטוקרטיה העולמית, מלכים ומלכות, נסיכים ונסיכות ושאר שועי עולם. למרות כל אלה – ליפטון נשאר רווק כל חייו. בקשתו של ליפטון להתקבל כחבר במועדון היכטות המלכותי RYS ב- Cowes הוגשה בצרוף המלצתו של המלך אדוארד ה- 7 אולם בקשתו נדחתה – "נסיך המסחר" הידוע ביותר בבריטניה לא צמח ממשפחת אצולה. כדי להתחרות באמריקה קאפ נרשם ליפטון במועדון היכטות האירי Royal Ulster Yacht Club והחליט לבנות את היכטה שלו Shamrock I. היא תוכננה עם שטח מפרשים ענק באורך 128 רגל (190 רגל כולל השלוחה הקדמית והבום של המאסף) ותורן בגובה 130 רגל. היא היתה ארוכה כמו חץ שלוח, צבועה ירוק אירי מבריק ונראתה יפהפיה.

לתחרות בקיץ 1899 העמידו הינקים מול שאמרוק את הגירסה החדשה של Colombia ממספנת הרשאוף שתוארה בתקשורת “A handsome gem of naval architecture, that was ever seen…”. נתנאל הרשאוף צייד את קולומביה בתכנון חדשני של תורן טלסקופי מפלדה והביא גם את קפטיין Charlie Barr (שיזכה בגביע 3 פעמים ברציפות). צ'ארלי היה סקוטי במוצאו, בן למשפחת דייגים ללא שום קשר לאליטה שעסקה בשיט יכטות. הוא טיפס לתפקיד קפטיין כנגד כל הסיכויים רק בזכות כשרונו למרות שעם גובה 1.60 ומשקל של ילד הוא בקושי ראה מעל גלגל ההגה של היכטה. צ'ארלי בּר היה חסר פחד לחלוטין ודחף את היכטות העצומות האלה לקצה יכולותיהן עם שטח מפרשים מקסימאלי כשכל מתחריו שיקשקו מפחד וצמצמו מפרשים. התורן הטלסקופי איפשר הגדלה נוספת של שטח המפרשים והפכה את קולומביה למכונת מהירות מאתגרת. הוא בנה, אימן ומעמדת ההגאי גם הפעיל צוות עם ביצועים ברמה שלא נראתה בעבר.

ליפטון הגיע לניו יורק עם יכטת האירוח המפוארת שלו ארין כחודש לפני התחרות ועגן צמוד לשאמרוק. בנוסף על הכיסוי המסיבי בתקשורת שקיבל ליפטון לכל צעד שהוא עשה, היו אירועים נוספים שמינפו אותו לכותרות בהיקף שנשיאי ארה"ב לא קיבלו. לאחר שספינה מצי ארה"ב הוטבעה ע"י הספרדים בקובה ו- 266 ימאים טבעו איתה הכריזה ארה"ב מלחמה על ספרד ואדמירל Dewey הטביע את הצי הספרדי במפרץ מנילה בפיליפינים ללא אבידה אחת מצידו. האדמירל חזר לניו יורק ובמקרה עגן במפרץ סנדי הוק ליד ליפטון בהמתנה לחגיגות שאורגנו בניו יורק לרגל ניצחונו. ליפטון הריח הזדמנות לפרסום, הזמין אותו להתארח על ארין ומפה לשם כל הכיסוי העיתונאי היה של האדמירל עם ליפטון בכל מקום. בהמשך ליפטון הוביל עם אריןאת ספינת האדמירל להדסון בראש משט הצדעה של מאות כלי שיט כשמיליונים במנהטן חוגגים 3 ימים רצוף. העיתונות המודפסת נזקקה לחביות דיו רבות כדי לכסות את סיפורי ליפטון וגדולתו והכתבים רמזו שליפטון שוקל לקבל אזרחות אמריקאית ולהוביל את המפלגה הליברלית. כמובן שכל הסיפורים הנ"ל רוממו במקביל את החשיפה לתחרות הקרובה של אמריקה קאפ. מועדון NYYC יכול היה רק לחלום על היקף כזה של עניין ללא ליפטון.

בעקבות הבלגן שהיה בתחרות הקודמת עם סירות הצופים העמידו המארגנים צי ספינות של חיל הים האמריקאי לפטרל סביב המסלול ולסלק כל מי שיתקרב. אירוע הסטורי נוסף בתחרות היה דיווח רדיו בשידור ישיר מאירוע ספורט בים בעזרת מערכת אלחוטית של מרקוני ושידור התחרות ישירות לאירופה בזמן אמיתי. לבסוף ב- 3 באוקטובר יצאה הזינוק הראשון לדרך ושאמרוק זינקה ראשונה אך מהר מאוד  קולומביה לקחה את ההובלה. במשך התחרות הרוח ירדה בהדרגה ובמרחק 4 מייל מהסיום נעברה מגבלת הזמן והתחרות בוטלה. למרות הביטול ביום הראשון, כל התקשורת העולמית פתחה את עמודי השער שלה בכיסוי אמריקה קאפ. מזג האוויר באותה שנה קצת השתגע ו- 7 ימים היכטות יצאו כל בוקר למפרץ והים היה חלק כשמן ללא רוח ולא ניתן היה לקיים תחרות. רק ביום השמיני היתה מספיק רוח וקולומביה ניצחה בהפרש של 2 מייל (כעשר דקות). בתחרות השניה למחרת שוב זינקה שאמרוק ראשונה, אבל לאחר שהרימה מפרש עליון נוסף נשבר התורן העליון והיא פרשה מהתחרות לתיקון הנזק. לעומתה קולומביה השלימה את המסלול וזכתה גם במקצה השני. לאחר יום נוסף ללא רוח יצאה התחרות השלישית לדרך ב- 20 לאוקטובר ברוח חזקה של 25-30 קשר. שתי היכטות הרימו מערך מפרשים מקסימאלי כולל ספינקרים ענקיים וקולומביה ניצחה בהפרש של 4 דקות. שוב הינקים ניצחו בסיכום כולל 3:0 והגביע נשאר בניו יורק. כמה דקות לאחר ההפסד הורה ליפטון להניף על ארין דגל אמריקאי ענק כהצדעה לאמריקאים שזכו בגביע. ליפטון שמר על כללי משחק הוגן וספורטיביות וקבל את מה שרצה – פרסום חסר תקדים לעצמו ואהדה למותג התה שלו. במקביל גם הפופולריות של אמריקה קאפ הרקיעה לשחקים ומחקה את שערורית דאנרבן.

בהמשך לאכזבה מההפסד עם שאמרוק I החליף ליפטון את המתכנן בג'ורג' וואטסון כדי שיתכנן עבורו “cup-lifter” לתחרות הבאה בשנת 1901. היכטה Shamrock II היתה הראשונה בהיסטורית התחרויות שתוכננה בשילוב ניסויי זרימה בתעלת מים. החלק התחתון של הגוף נבנה ממגנזיום להפחתת משקל, הגוף נצבע ירוק אירי ובצבע זהב מתחת לקו המים.

במקביל, בנה תומאס לואסון מבוסטון את היכטה Independence כדי להגן על הגביע. אינדיפנדנס הציגה ביצועים נדירים  עם אורך קו מים מגלומני, אבל בגלל מימדיה ושטח המפרשים העצום שלה היתה בלתי מאוזנת, overpowered ומסובכת לשליטה, ועם בעיות קשות בקונסטרוקציה שלה. חוסר היכולת של הבעלים לואסון להגיע להסכמות עם NYYC על התנאים להשתתפותו בתחרות הוביל לפסילתה והמועדון פנה שוב לאחים הרשאוף לתכנן ולבנות סירה עבורם. הם בנו סירה חדשה Constitution לתחרות אבל לא הצליחו להביא את צ'ארלי בּר להיות הקפטיין שלה. צ'ארלי בּר והצוות המעולה שלו הפליגו עדיין על קולומביה (שזכתה בתחרות הקודמת) ובעליה ג'יי פי מורגן לא הסכים לשחרר אותם. מעל לכל העושר הפיננסי העצום והשפעתו הפוליטית היה מורגן גם הקומודור של NYCC. מצאו להם האחים הרשאוף עם מי להסתכסך, ועוד על כבוד… בגלל המאבק על היצוג בתחרות הבאה סרבו האחים הרשאוף לתפור מפרשים חדשים ליכטה  קולומביה וליבו עוד יותר את מדורת האיבה. למרות הסכסוכים הפנימיים הריץ המועדון תחרויות מוקדמות כדי לבחור את היכטה הטובה ביותר להגן על הגביע. צ'ארלי בּר נהג את  קולומביה באגרסיביות מסוכנת ומאוד לא מקובלת כלפי המתחרים, ובתמיכתו של קומודור מורגן זכה להיות המגן על הגביע כנגד הבריטים.

נשיא ארה"ב וויליאם מקינלי נורה ונפטר מפצעיו לאחר שבועיים ביום 12 לספטמבר. עקב האבל הלאומי בוטלו כל אירועי הספורט במדינה כולל אמריקה קאפ. לבסוף התחרות יצאה לדרך ביום 27 לספטמבר 1901. בתחרות הראשונה הפתיעה שאמרוק כשתפסה את ההובלה ברוב אורכו של המסלול. צ'ארלי בּר על קולומביה ניסה את כל הטריקים שבאמתחתו כדי לעקוף אותה אבל נשאר במרחק של 150-200 מטרים מאחור. ליפטון שאירח כבודה מלכותית רצינית שהגיעה מלונדון והתארחה על ספינתו ארין חשב שהנה חלומו מתגשם ומרוב רצון להראות את השואו הגדול לאורחיו מזוית נוחה הם התנגשו בספינה אחרת שצפתה בתחרות. בדקות הספורות האחרונות של התחרות הצליחה קולומביה לצמצם, לחלוף על שאמרוק ולחצות את קו הסיום ראשונה בהפרש של שני אורכי סירה בסך הכל. סר ליפטון היה מאושר למרות ההפסד של שאמרוק (לפחות כלפי חוץ) – הוא פיזר חיוכים לכל הכיוונים ואמר לאורחיו שהוא לא ציפה לקרב כל כך צמוד והוא בטוח שבתחרויות הבאות הם יזכו. כאדם משופשף ביחסי ציבור היא ידע לצמצם את הנזק התקשורתי למינימום. למרות הציפיות הגבוהות של הבריטים, בתחרות השניה למחרת הקדימה קולומביה את שאמרוק בקו הסיום ב- 3.5 דקות מלאות. קולומביה השלימה את המלאכה בתחרות השלישית הסופית. למרות ששאמרוק חצתה את קו הסיום קצת לפני קולומביה היא נקנסה על חציה מוקדמת של קו הזינוק וכך התוצאה הסופית היתה 3:0 לינקים והגביע שוב ניצל ונשאר בניו יורק. הקרדיט העצום הלך בעיקר לקפטיין צ'ארלי בּר שהכיר היטב את תנאי השיט המקומיים ולפי מומחי שיט: "דחף את קולומביה באגרסיביות תוך לקיחת סיכונים קיצוניים ששום קפטיין אחר לא היה מעיז לקחת". ליפטון שבה את ליבם של חברי מועדון NYYC שהיו מאוכזבים מכך שליפטון לא זכה לפחות בתחרות אחת “– for he is such a good fellow”.

ליפטון היה קרוב מאוד לתהילה והודיע מיד בסיום התחרות שהוא יחזור שוב ב- 1903.

הפוסט פוסט #5 – הבריטים משיבים מלחמה ומסתערים על גביע אמריקה הופיע לראשונה ב-SKIPPERS.

לאחר ההפסד הצורב של הבריטים ליכטה אמריקה ב- 22 לאוגוסט ניסה חבר פרלמנט רב השפעה בשם רוברט סטיפנסון להציל קמעה את כבוד השייטים הבריטיים. לאחר שהתקשורת הבריטית סימנה אותם כפחדנים הוא הזמין את קומודור קוקס לתחרות עם היכטה שלו Titania – סקונר במשקל 100 טון מברזל. לא היה לו שום סיכוי ואכן ביום 28 לאוגוסט היא הפסידה לאמריקה ב- 52 דקות במסלול 40 מייל. בכך תמו מאמצי הבריטים לתחרות עם אמריקה וחברי הסינדיקט מצאו תוך שבוע קונה מקומי בסכום של $25,000. בניכוי כל ההוצאות כולל בנית היכטה, הסינדיקט הרוויח נקי $1,750 על פרוייקט היזמות שלו. הבעלים והצוות חזרו לניו-יורק בספינת קיטור מהירה והתקבלו כגיבורי האומה. העיתונות בניו יורק היתה הרבה פחות ספורטיבית מהבריטים ושילשה וריבעה את הניצחון בתחרות השיט למחוזות רחבים של תחרות בין אומות: "ניצחנו אותם בים וגם ביבשה; הטכנולוגיות שלנו עולות על הבריטיות בכל הרמות" ועוד ועוד. ביום 2 באוקטובר נערכה ארוחת ערב מפוארת במלון אסטור לכבוד הקומודור ג'ון קוקס והשתתפו בה כל המשפיעים והעשירים ביותר בעיר. במרכז האולם בין דוכני האוכל הגדושים בשפע הוצב דגם של היכטה אמריקה והגביע הכסוף לידה. כולם סעדו והרימו כוסות משקה בסדרה ארוכה לכבוד כל העולם ואשתו – למלכה ויקטוריה, לקומודור של המועדון הבריטי, לחברי הסינדיקט, לצוות של אמריקה ועוד. רק המתכנן סטירס וקפטיין לא הוזכרו בשמותיהם ולמותר לציין שהם גם לא הוזמנו לאירוע. לא הוזמנו עיתונאים לאירוע אבל העתקי הנאומים הגיעו לתקשורת ופורסמו למחרת ביחד עם תיאור עסיסי של החגיגה. תוך זמן קצר הוצפו העיתונים במכתבים מאנשי מעמד ביניים ועובדי צווארון כחול שהתרעמו קשות על ההתעלמות מהמתכנן והקפטיין. לדעתם הגיבורים האמיתיים של הזכיה היו ג'ון סטירס ודיק בראון ולא אצולת הכסף של העיר שהוצגה כטרמפיסטית על אלה שלקחו על עצמם את הסיכונים האמיתיים.

ג'ון סטירס מעולם לא סלח לעולם לקומודור קוקס על העלבונות וההתעלמות מכך שהוא הפסיד כסף על הפרוייקט. לעומת זאת, המוניטין שלו בקרב אלה שמבינים ו/או מזמינים ספינות הרקיע שחקים בעקבות התחרות באנגליה. הוא פתח תוך שנים ספורות מספנה משלו ביחד עם אחיו הבכור ג'יימס וההזמנות למפרשיות וספינות קיטור מהירות זרמו בקצב. הוא קיבל את התכנון והפיקוח על בנית הפריגטה Niagara לצי האמריקאי וזכה בתכנון ובנית ספינת קיטור מפוארת והגדולה מסוגה Adriatic לחברת קולינס שתפעלה צי ספינות קיטור מהירות דרך האטלנטי. הוא היה על סף סיכום חוזה ענק בסך מיליון דולר עבור הצאר של רוסיה כאשר נהרג בתאונת כרכרה עם סוסים ביום 25 בספטמבר  1856והוא בן 37 בלבד.

קפטיין דיק בראון קורץ מחומר אחר לחלוטין – ההתעלמות מתרומתו לזכיה בתחרות לא הטרידה אותו לרגע והוא רק רצה לחזור לעבודתו כנתב ולחיק משפחתו האהובה. הוא אהב את השגרה של חייו ובז בליבו לאצולת הממון וגינוניה. כשנשאל על חלקו בהישג הוא תמיד צמצם אותו בענווה אמיתית ונתן את כל הקרדיט ליכטה אמריקה ולמתכנן סטירס. הוא אף פעם לא אמר כלום, טוב או רע, על קומודור קוקס וקיבל אותו כמו שהוא. קפטיין דיק היה אהוב על כולם בגלל צניעותו, אהבתו הבלתי נגמרת לתחרויות שיט ויכולתו להתנהל גם עם העשירים וגם עם המעמד הנמוך במקביל. הוא לא אהב את ספינות הקיטור וכינה אותן "קומקום תה". בגיל 74 הוא עדיין פיקד על ספינות בעוד ארבעת חברי הילדות שלו ממיסטיק כבר טבעו מזמן ורבים מעמיתיו למקצוע נפטרו. בעודו מנתב ספינת קיטור לנמל ניו יורק בלילה קר באופן קיצוני בפברואר 1885 הוא חשש שהקיטור לא יספיק ולכן עגן במפרץ ונשאר כל הלילה חשוף בגשר להשגיח על הספינה. למחרת כשהגיע לביתו והוריד את המגף גילה שרגלו השמאלית קפאה. הוא חטף גנגרנה ומאז היה מרותק לביתו עד שנפטר ביוני.

קומודור ג'ון קוקס ורבים מחבריו למועדון היכטות היו מה שכונה בזמנם Sportsmen – כינוי מכובס למהמרים על אירועי ספורט. בנוסף לשיט הוא היה גם נשיא של מועדון מירוצי סוסים מוביל והימר פעם לבדו $20,000 על מירוץ סוסים אחד. לפרופורציה, זה הסכום שחמשת חברי הסינדיקט הוציאו יחד על היכטה אמריקה שעבורם כנראה גם היא היתה מעיין הימור. קוקס היה הלום צער ממות אשתו ועם ארסנל מחלות משל עצמו נפטר בגיל 72 בשנת 1857, שנה לאחר מות הנמסיס שלו סטירס.

לפני מותו של קומודור ג'ון קוקס התלבטו חברי הסינדיקט מה לעשות עם הגביע שבו זכו בתחרות באנגליה. היו מספר הצעות על השולחן וביניהן להתיך אותו ל- 5 מדליות כסף כמזכרת לכל אחד מחברי הסינדיקט. לבסוף הם התאחדו סביב מטרה משותפת: לקדם שיט תחרותי בינלאומי של יכטות. לצורך  זה, הם החליטו להעניק את הגביע במתנה למועדון היכטות של ניו יורק NYYC תחת הסכם משפטי חתום Deed of Gift שבו המועדון מתחייב להתחרות נגד כל יכטה "שתטען לכתר". כלומר, הגביע מופקד בידם בנאמנות ויהיה מה שמכונה "פרס מאותגר" לנצח. הם החליטו גם לקרוא לתחרות America Cup על שם היכטה שאיתה הם זכו בגביע באנגליה. הסכם המתנה המקורי נחתם עם NYYC ביום 8 ליולי 1857 והוא כלל את העקרונות והנוהלים לפיהם תתנהלנה התחרויות של "אמריקה קאפ" בעתיד. ההסכם הגדיר גם את המחוייבות להעביר את הגביע לזוכה (לאחר שחתם על הסכם המתנה) כדי שהוא יהיה הנאמן על התחרות והגביע עד לתחרות הבאה. עובדה היא שהקונספט המקורי הצליח הרבה מעבר לצפוי והוא חי ותוסס כבר 170 שנה.

לאחר שהיכטה Cambria של טייקון הרכבות הבריטי ג'יימס אשבורי השיגה את היכטה Dauntless ממועדון NYYC בחציית האטלנטי, החליט אשבורי לאתגר את הינקים במסגרת "אמריקה קאפ". הוא פנה אליהם במכתב רשמי דרך מועדון היכטות Royal Thames Yacht Club כאשר לפי הגדרת התקנון הוא היה ה- Challenger והאמריקאים הם ה- Defender. כך נקבעה התחרות הראשונה בהתאם לתקנון אמריקה קאפ בקיץ 1870. האמריקאים שנלחצו מההישג של היכטה  קאמבריה בחצית האטלנטי לא רצו לקחת סיכון והעמידו מול הבריטים צי של 17 יכטות שכללו מנעד רחב של סוגי מערכי מפרשים ועם הנדיקאפ עבור משקל. אפילו היכטה אמריקה שהיתה שייכת באותה עת לצי האמריקאי הושאלה למועדון NYYC במיוחד כדי להשתתף בתחרות. ההתלהבות שטפה את ניו יורק ומעניינת במיוחד רשימת הקפטיינים: צ'ארלס (הבן של קפטיין דיק בראון) פיקד על America, דיק בראון עצמו פיקד על Dauntless ואנדרו ג'קסון (אחיו של נלסון, הסגן של קפטיין דיק בזכיה באנגליה) פיקד על Magic. מעגן המתחרים בסטאטן איילנד המה אנשים מכל שכבות האוכלוסיה ותזמורות עירוניות ניגנו על הרציפים. גם התוצאות היו חגיגה לינקים – מג'יק בפיקודו של ג'קסון הגיע ראשונה, דאונטלס בפיקודו של קפטיין דיק הגיעה שניה, אמריקה בפיקוד בנו של קפטיין דיק הגיעה רביעית וקמבריה הבריטית הגיעה שמינית. העיקר היה שהגביע ניצל ונשאר בניו יורק.

הבריטי ג'יימס אשבורי לא ויתר ואתגר שוב את הינקים שנה לאחר מכן באוקטובר 1871. הפעם הוחלט שהתחרות תתכנס לתבנית המוכרת של Match Race (אחד נגד אחד) במסגרת "הטוב ביותר מתוך 7 מירוצים". התנאי של NYYC היה שהם יוכלו לקבוע את היכטה המתחרה מטעמם מחדש כל בוקר לפני התחרות. הסקונר החדש של אשבורי Livonia נוצח בשני המירוצים הראשונים ע"י הסקונר האמריקאי Colombia שעליו פיקד אנדרו ג'קסון, הקפטיין שזכה עםMagic באמריקה קאפ הקודם. בתחרות השלישית נשבר התורן של קולומביה והינקים הכניסו במקומה את הסקונר Shappho שניצח את המירוצים החמישי והשישי ובכך הגן NYYC בפעם השניה על הגביע, שכבר נתפס בתור הקמע של המועדון.

מה קרה עם היכטה אמריקה? בין הימאים הוותיקים רווחת הדעה כי לכל ספינה יש אישיות משלה. היכטה אמריקה נחרתה בזיכרון האמריקאי הלאומי "כסוס מירוצים גזעי שהשביח דורות של צאצאים אחריו". מיד לאחר התחרות שבה זכתה לראשונה באנגליה היא נמכרה, החליפה מספר בעלים בריטיים ושמה הוסב ל- Camila. בשנת 1861 (בעת מלחמת האזרחים האמריקאית) רכש אותה צבא הקונפדרציה (הדרום) ב- $60,000 מכיוון שמהירותה הקנתה לה יכולת חמקנות ממחסומי ספינות האיחוד (צבא הצפון). הסיפור הגיע לצי של צבא האיחוד שניסה ללכוד אותה במקומות שונים אך היא תמיד הצליחה לחמוק ולהיעלם. לבסוף היא נתפסה בשנת 1862 ע"י כוחות האיחוד בג'קסונוויל פלורידה, שופצה וחזרה לשמה המקורי אמריקה. היא צורפה לצי האיחוד כספינה לחסימת חופים ונמלים והוסיפו לה תותחים על הסיפון. היא היתה יעילה מאוד בתפקידה והטביעה 4 ספינות של כוחות הדרום. במרץ 1863 היא הטביעה גם את ג'יאורג'יאנה – ספינת הדגל של כוחות הקונפדרציה. בהמשך היא שוב חזרה לצי האמריקאי כספינת אימונים ולימוד שיט. לאחר הזנחה רבת שנים היא פורקה בשנת 1945 ושרידיה הועלו באש. זה היה סוף אכזרי ועצוב "לגברת אמריקה שנתנה לאומה ולבעליה כל כך הרבה וקיבלה כלום בתמורה".

ליכטה אמריקה נבנו 3 רפליקות שונות בשנים 1967, 1995 ו- 2005. הרפליקה השניה הובאה למפרץ סן פרנסיסקו כדי ללוות את תחרות אמריקה קאפ מספר 34 בשנת 2013. היא היתה היחידה שהורשתה להתקרב למסלול התחרות. במשך רוב התחרויות הייתי בסן פרנסיסקו ובחלק מהן צפיתי מהסיפון של אמריקה. כילד שגדל בצופי ים חיפה על ליוויתניות מעץ ומפרשי גף, היה עבורי אושר גדול להפליג ולהחזיק הגה על אמריקה עם מערך מפרשים מלא מתחת לגשר שער הזהב.

הפוסט פוסט #4 – גיבוש הפורמט והתקנון לאמריקה קאפ הופיע לראשונה ב-SKIPPERS.

איך קרה שהינקים הצליחו לגרור את הבריטים לתחרות בעל כורחם? מי היו הגיבורים האמיתיים של הזכיה?

התבוסה של הבריטים הסנובים היתה ציון דרך משמעותי להעברת ההגמוניה בשיט מהעולם הישן לחדש.

לפני חצית האטלנטי אמריקה עברה לבעלות הסינדיקט שכלל 5 טייקונים/שייטים: ג'ון קוקס (קומודור NYYC) ואחיו אדווין קוקס, המילטון ווילקס (סגן הקומודור), קולונל ג'יימס המילטון וחתנו ג'ורג שוּיילר. השלב הראשון היה למנות קפטיין ליכטה. הם מינו את ריצ'ארד (דיק) בראון שהיה המצטיין בצי ספינות הנתבים בסנדי הוק ובנוסף בעל ניסיון ימאי עשיר בחציות אוקיינוסים ומיפוי חופים. אולם הסיבה העיקרית לבחירתו היתה שהוא גדל בעיירה מיסטיק בקונטיקט, שבה צמחו הימאים הקשוחים והמקצוענים ביותר בחוף המזרחי. דיק בראון בחר את סגנו נלסון קומסטוק ועוד 7 אנשי צוות נוספים שהמשותף לכולם שהם גדלו בקונטיקט על סירות דיג רעועות ובים קשה ואכזר. הם היו אנשים פשוטים שלא בחלו בשום עבודה, דיברו מעט ועבדו בלי סוף. הווי מועדוני היכטות עם טייקונים ומעשני סיגרים היה זר להם לחלוטין. המתכנן ג'ורג' סטירס הצטרף גם הוא לחצית האטלנטי יחד עם אחיו הבכור ג'יימס ואחיינו (ג'ורג' הקטן).

חצית צפון האטלנטי איפשרה לקפטיין ולצוות להכיר את יתרונותיה וחסרונותיה של אמריקה וללמוד מה צריך לשפר במערכות שלה. כדי לשמור את המפרשים לתחרות החשובה באנגליה, הם הפליגו עם המפרשים שקפטיין דיק הביא מסירת הנתבים בבעלותו מארי טיילור. הם היו קטנים משמעותית בשטחם ממפרשי התחרות, אולם גם איתם אמריקה הגיעה למהירויות מעל 12 קשר ברוחות ממוצעות. אמריקה הדהימה אותם בכל פרמטר – טסה במהירות, גיהצה את הגלים וגם ברוחות חזקות ההגה היה מאוד מאוזן וממורכז עם מינימום גרר. במקביל הם גילו גם את חולשותיה – ברוח קלה היא התקשתה לייצר מהירות בגלל משקלה הגבוה שיועד לסערות באוקיינוס ולא רק לתחרויות סופשבוע ליד המועדון. הצוות היה קטן מידי לתפעול מערך המפרשים ברוח חזקה ויצטרכו לפחות עוד 5 "ידיים" על הסיפון. מערך התרנים עם הונטות (כבלי החיזוק שלהם) היה מדולדל מידי וכמעט התפרק באחת הסערות. המסכן מכולם היה ג'ורג' סטירס שחטף מחלת ים קשה, הקיא את נשמתו ובקושי שרד את החציה. אחיו ג'יימס טיפל בו במסירות וסעד אותו מידי פעם גם בקוניאק היקר שהוא שדד מבר המשקאות העשיר בסוויטת הבעלים שהיתה נעולה ומחוץ לתחום לצוות. במרחק 80 מייל מלה-האבר הם העלו נתב צרפתי מטונף ורעב לסיפון שהוביל אותם לכניסה המסובכת לנמל. חשיבות הנתב היתה שהוא היה עד למהירות הפנומנאלית והביצועים של אמריקה והפיץ את הסיפור במזחים. ביום 12 ליולי גלשה אמריקה לנמל לה-האבר. הגעתה של יכטה מניו יורק לאחר שחצתה את צפון האטלנטי היה אירוע נדיר ביותר וביחד עם סיפורי הנתב הצרפתי היא משכה אלפי סקרנים ומבקרים מכובדים. השמועות על היכטה אמריקה שהיא "פלא" התעופפו אל הבריטים מעבר לתעלה וחברי מועדון היכטות המלכותי החלו לתהות האם זה היה חכם להזמין את הינקים לביקור…

סטירס הודה לאל שהגיע ליבשה מוצקה ועזב עם אחיו לבקר בתערוכה בלונדון. במקביל הגיעו 3 מבעלי הסינדיקט לאחר שחצו את האטלנטי באונית קיטור מהירה. אמריקה הוכנסה למבדוק היבש שהוזמן עבורה, התחתית הוחלקה לצורך התחרות ונצבעה מחדש, הוחלפו מפרשי העבודה במפרשי התחרות וחוזק מערך התרנים וכבלי התמיכה. בין המבקרים החשובים בספינה היו גם שגרירי ארה"ב לצרפת ואנגליה ועוד טייקונים שהגיעו מהתערוכה הגדולה בלונדון. הסתבר כי התצוגה של ארה"ב בתערוכה היתה מבזה ופשוטה והעיתונות הבריטית לא חסכה שבטה בכתבות משפילות על הינקים. המצגים של רוב המדינות היו מרהיבים ונוצצים וכללו גם יצירות אומנות שמייצגות את מדינתם. לעומתם הביתן של ארה"ב בלט לכיוון ההפוך – התעשיה יוצגה עם מכונות פשוטות ליצור ברגים, סכיני פלדה ארוכים, כמה כוסות יין וסבונים וללא חפצי אומנות שמייצגים את העולם החדש. על רקע הכישלון המהדהד בתערוכה הגדולה, המסר מכל המבקרים רמי הדרג לבעלי הסינדיקט היה שלא יעזו להפליג להתחרות באנגליה. גרינלי, המו"ל של ניו יורק טריביון ביטא את דעת כולם:

The eyes of the whole world will be on you.
You will be beaten, and the USA will be abused, as it has been connected with the exhibition.

חברו ג'ון קוקס (הקומודור) מבעלי הסינדיקט ענה כי הם חייבים להתחרות והם הולכים על זה בכל העוצמה, וגרינלי ענה:

Well, if you do go, and are beaten, you had better not return to your country, ever!

בעלי הסינדיקט היו נחושים להוכיח לבריטים באופן ברור ולנוכח פני העולם שארה"ב הפכה לכוח גלובאלי חשוב והם כעת השולטים בימים. אבל, למרות הכותרות הבומבסטיות וההצהרות על כבוד לאומי, ידעו בעלי אמריקה כי הבריטים שייטים מצויינים ויהיה קשה להביס את היכטות התחרותיות שלהם, ביחוד במים המקומיים עם השרטונות וזרמי גאות ושפל.

בסיום ההכנות והשיפוצים בלה-האבר עלו ג'ון קוקס ואחיו על אמריקה וביום חמישי 31 ליולי בצהרים היא גלשה ברוח מאוד קלה בדרום אנגליה לאורך תעלת Spithead לכיוון Cowes (במפה המצורפת). מולם הופיעה יכטה עם מערך מפרשים מסוג Cutter בשם Lavrock ממועדון היכטות המלכותי RYS. למערך סלופ ומערך קאטר יש רק תורן אחד אלא שלקאטר יש עוד 3-4 מפרשים קדמיים בהשוואה לסלופ עם חלוץ אחד בלבד. קאטר היא לרוב ספינה קלה (50-100 טון), זריזה ומהירה ביותר. הבריטים "כאילו" באו לקדם את פניהם ולהובילם לנקודת העגינה, אולם המטרה האמיתית היתה לבחון את ביצועי המהירות של אמריקה. מכיוון שהרוח היתה קלה ביותר וזרם הגאות הנגדי חזק, אמריקה שטה באיטיות רבה והקאטר לאברוק חג מסביבם בכל הכיוונים כאשר אלפי צופים ממוקמים על החופים הצפוניים של האי ומשקיפים על המחזה. למרות שהיה הבדל גדול בין הספינות, לאברוק ניסתה לחסום את דרכה של אמריקה הכבדה יחסית עם שני תרניה ו- 170 טון. לפתע התחזקה קצת הרוח, השתיים החלו לבצע גלצים וחיתוכים בקדמיות, אמריקה "נורתה" קדימה, חלפה על פני הבריטים, הגיעה ראשונה מול מועדון RYS והורידה עוגן. הינקים לא יכלו למחוק את החיוכים מהפנים.

מיד לאחר הורדת העוגן הגיע Earl of Wilton )קומודור Royal Yachts Squadron) עם סירה קטנה כדי להזמין את הבעלים והקפטיין להתארח במועדון בחוף. אצולת השיט הבריטית מבלה באזור בקיץ וגם התערוכה הגדולה שהחלה במאי היתה כבר לקראת סיום. הבריטים אירחו את בעלי אמריקה וריפרפו סביבם כבלרינות עדינות בשרשרת מסיבות קוקטייל וארוחות ערב דשנות, אבל לא הזכירו אפילו פעם אחת את המילה "תחרות". ג'ון קוקס היה אדיב וקורקטי מכדי להעלות את הנושא באירועים אלה, אך לאחר כמה ימים של "פסטיבל" נמאס לו והוא החליט לפעול. הוא שלח מכתב בשם המועדון שלו NYYC ובו הוא מציע למועדון המלכותי RYS לבחון את ההבדלים בין הסקונרים של העולם החדש והעולם הישן. לצורך זה הוא מציע לתחר את אמריקה מול כל כמות של סקונרים שמועדון RYS יבחר לתחרות. מסלול התחרות יכלול גם את התעלה הבריטית מחוץ ל- Isle of Wight ובתנאי שהרוח תהיה מעל 6 קשר. בתנאים אלה ניסה קוקס לצמצם סיכונים מרוחות קלות ולמנוע תחרות בלתי שווה עם סירות קאטר זריזות.

התעלה המזרחית בין צפון האי לפורטסמות מכונהSpithead  והתעלה המערבית מכונה Solent (מסומנים במפה המצורפת בנפרד). התעלות נראות רחבות מאוד אולם מתחת למים הן מרוצפות בשרטונות חוליים שנודדים ומשתנים עם זרמי הגאות והשפל, שבעצמם יוצרים זרמים בלתי צפויים במים הרדודים. בגלל עובדה זו רצה הקומודור קוקס לצמצם את קטע מסלול התחרות בתעלות ולממש את רובו בים הפתוח. למרות זאת, להתחרות בשיט סביב כל האי זו משימת שגובלת בהתאבדות בלי נווט שמכיר היטב את האזור וזרמיו. לכן, קפטיין דיק בראון חיפש נווט מקומי שיסכים להצטרף אליו לתחרות ולא יהיה סוג של גיס חמישי. בנוסף, היה עליו למצוא 5 אנשי צוות נוספים כדי להצליח לתפעל את אמריקה בתמרונים קצרים ומהירים. למזלו הוא בחר ברוברט אנדרווד, שאיתו היתה לו כימיה מלאה מהרגע הראשון.

בעקבות המכתב של קוקס התלהטה האווירה והעיתונות הבריטית לא החמיצה את ההזדמנות ליצירת דרמה. היא חבטה בשייטים הבריטיים שמתחמקים מדרישת הינקים לקיים תחרות. London Examiner פרסם מאמר מערכת שבו תקף בארסיות את פחדנות אצולת המועדון המלכותי RYS: "חוץ מגרעין קטן של כמאה חברים שמבינים בשיט, רוב חברי המועדון מחזיקים יכטה כי זו אופנה של האריסטוקרטיה להשוויץ ולהתפאר בה. חלקם לא ידעו אפילו לזהות את היכטה שלהם בין היכטות שעוגנות ליד המועדון. הם מזגזגים קצרות רק מול המועדון עם הרבה הנפת דגלים ותרועות חצוצרות אבל לא מסוגלים להפליג בים הפתוח מחוץ לסולנט". הלחצים הגוברים הובילו למכתב תשובה של ארל אוף ווילטון (קומודור RYS) לג'ון קוקס ב- 8 לאוגוסט: "פנינו ל- 17 מועדוני יכטות בכל בריטניה כדי שיצטרפו לתחרות סקונרים מול אמריקה. אולם חשוב להבין כי הם זקוקים לקצת זמן כדי להתארגן ולתת תשובה". במילים אחרות הוא מרח אותו במילים מכובסות והמשמעות האמיתית היתה שקומודור קוקס יצטרך לחכות לנצח לתשובתם.

מיד למחרת שלח ג'ון קוקס תשובה מהירה שבה העלה את הצעתו בכמה דרגות נוספות. מכיוון שזמנו באנגליה מוגבל הוא מציע לתחר את אמריקה כנגד כל יכטה שהיא שיבחר RYS בין אם זה סקונר או קאטר במסגרת הבאה: הוא מוותר על כל הנדיקאפ שחוקי המועדון שלהם קובעים; מסלול התחרות לא יהיה קצר מ- 20 מייל ימי ולא יותר מ- 70 מייל ימי בכיוונים שידרשו הפלגה גם מול הרוח וגם עם הרוח; התחרות תתקיים עם רוח של לפחות 6 קשר; לבסוף הגיע הדובדבן בהצעה – הוא תורם את הפרס למנצח בגובה 10,000 גיניס (כמיליון דולר במונחי היום). למי שלא מתמצא בחוקי תחרות מפרשיות – הנדיקאפ משמעותו פקטור יתר/חסר על זמן השלמת המסלול כדי להביא את כל היכטות ששונות מאוד במשקלן ו/או באורך קו המים ו/או בשטח המפרשים לבסיס השוואה זהה. הויתור של קומודור קוקס על עיקרון הנדיקאפ העניקה למעשה יתרון אדיר למתחריו וביחוד לספינות עם מערך קאטר ושליש משקל מאמריקה.

בינתיים ובמקביל שוחח קוקס עם הקומודור של מועדון יכטות שכן Royal Victoria Yacht Club (RVYC) שממוקם בעיירה Ryde,  8 מייל מזרחה מ- Cowes על אותו חוף. הקומודור שלהם הסכים לצרף את אמריקה לתחרות של RVYC ביום רביעי 13 לאוגוסט. הכיוון היה חיובי אבל החלטה רשמית לא ניתנה עדיין. יומיים לפני התחרות יצאה אמריקה בשעות אחה"צ מאוחרות לתרגל ולחמם את הצוות שהתייבש ימים ארוכים על העוגן. משום מקום הופיעה סקונר גדול בשם Eagle והחל לשחק עם אמריקה משחקי מהירות. קפטיין דיק בתחילה לא נגרר אחריה אבל בעידודו של קומודור קוקס החליט ללמד את הבריטים לקח. תחילה הוא נסחב בכוונה מאחור ומשם מתח מפרשים, עבר את האיגל בטיסה ותפר אותה בזיגזוג הלוך ושוב עם הרוח ומול הרוח בהצגת תכלית מדהימה. הסיפור התרוצץ במזחים ולמחרת ביום שלישי הגיע לקוקס שליח עם מכתב מקומודור RVYC שבו הם מסרבים לאפשר לאמריקה להתחרות מחר (יום רביעי) במועדון שלהם מהסיבה הבאה: לפי חוקי המועדון יכולה להתחרות רק יכטה שיש לה בעלים אחד בלבד. מכיוון שלאמריקה יש 5 בעלים הם נדחים מהתחרות. הדחיה העלתה את חמתו של הקומודור קוקס לשיא חדש והוא החליט שאם הוא לא יכול להתחרות רשמית, אף אחד לא יכול למנוע ממנו להפליג לאורך המסלול ולהתחרות באופן בלתי רשמי.

למחרת הפליגה אמריקה במקביל לתחרות הרשמית עם מערך מפרשים חלקי וחלפה על פני מספר יכטות והשאירה את כולם עם פה פעור. זה היה עוד כאין וכאפס בהשוואה לתחרות הגדולה של מועדון RVYC יומיים לאחר מכן, ביום שישי 15 לאוגוסט שאמריקה גלשה אליה שוב באופן בלתי רשמי. היטיב לתאר כתב הלונדון טיימס שצפה על התחרות מקרוב:

“America passed schooners and cutters one after other, just as a Derby winner passes the “ruck”(מונחי מירוצי סוסים) , and as the breeze freshened, she slid with the speed of an arrow…. The America went up in every succession, ran to leeward of every one of them as close as she could and finally coming to anchor at least 2 miles ahead of any vessel she had been running against”.

במילים שלנו – אמריקה עשתה קרקס מעשרות יכטות בריטיות לנגד עיני אלפי צופים בתחרות. הפגיעה ביוקרה הבריטית באותו היום היתה איומה – איך יכטה אחת ממועדון שהוקם רק לפני 7 שנים הכתה שוק על ירך את אצולת השיט הבריטי ממועדון שתחילתו בשנת 1715. הדעה הרווחת במועדוני היכטות, ברציפים ובכל העיתונים הבריטיים המכובדים היתה כי אם יאפשרו לאמריקה לחזור לניו יורק ללא תחרות רשמית מול היכטות הבריטיות, בזאת הם ימסמרו את מעמדה של אמריקה כיכטה המהירה והטובה ביותר בעולם ואת הינקים כבכירי השייטים בעולם. בעקבות הביצועים של אמריקה ובהמשך לעיתונות הבריטית שהלמה ללא רחם בתבוסתנות של צמרת השייטים הבריטית נאלץ המועדון החשוב ביותר באימפריה Royal Yachts Squadron להרים את הכפפה. המועדון הכריז על תחרות שפתוחה ליכטות מכל העולם ללא כל הגבלה שהיא וללא הנדיקאפ – מזנקים יחד והזוכה הוא מי שחוצה ראשון את קו הגמר. הפרס לזוכה יהיה גביע 100 גיניס. התחרות נקבעה ליום שישי 22 לאוגוסט והמסלול כולל את הקפת Isle of Wight – כמחציתו בתעלות בצפון האי ומחציתו השני במים החופשיים מדרום לאי (מצורפת מפת המסלול). ההתעניינות בתחרות גאתה אקספוננציאלית ועשרות אלפי צופים תכננו להגיע ל- Cowes, כולל המלכה ויקטוריה, הנסיך אלברט וכל מובילי הדעה באריסטוקרטיה הבריטית.

הקומודור ג'ון קוקס אכן השיג את מבוקשו ובכך גם התניע תחרות שיט שפעם הראשונה בעולם איננה מוגבלת רק לחברי מועדון אחד. אולם בדרך נרמס עד עפר כבודו של המתכנן ג'ורג' סטירס שבזכותו אמריקה הגיעה למה שהגיעה. ג'ון קוקס גרס כי הוא שילם כסף עבור השירות אותו קיבל והוא לא חייב למתכנן כלום. ג'ורג' סטירס הרגיש כבר בלה-האבר ובהמשך ב- Cowes כי קומודור קוקס משפיל אותו בעוד שהוא לקח על עצמו את מירב הסיכונים, הוציא מתחת ידיו סירה מיוחדת במינה ועבד בלי שום רווח. לחוסר הכימיה בין השניים תרמו מספר אירועים. ביום 11 לאוגוסט הגיע קומודור קוקס ליכטה והודיע לקפטיין דיק כי חבר מקומי המליץ לו להוסיף Flying Jib כדי להוסיף שטח להגברת מהירות. קוקס החליט על התוספת אפילו בלי להתייעץ עם סטירס. קפטיין דיק טען לעומתו כי זו טעות – המהירות המקסימאלית נגזרת מאורך קו המים ותוספת שטח מפרשים לא תוסיף למהירות הקיימת. בנוסף, הוספת מפרש גדול מקדימה תשנה את איזון ההיגוי והגרר שיצור לוח ההגה המוטה לשמירת כיוון יקזז את יתרונות המפרש הנוסף. תוספת זו דרשה גם עבודות נגרות כדי להאריך את השלוחה קדימה עם Jib boom שעבורו נדרשו חיזוקים אל גוף הסירה. סטירס ראה זאת כחוסר אמון בו כמתכנן וחשב (בצדק) שהוספת המפרש היא שטות גמורה. מכיוון שהבעלים נסעו מידי פעם ללונדון, סטירס ואחיו הטביעו את תסכולם בשדידת בר המשקאות היקרים של הבעלים בהעדרם. למרות שקוקס גילה זאת, לא היה מכבודו להעיר לסטירס, אבל האוירה ביניהם הורעלה עוד יותר. בנוסף, הצוות המורחב והבעלים על הסיפון לא הותיר מקום לאחים סטירס להפליג בתחרויות. התוצאה היתה שהאחים סטירס עזבו 4 ימים לפני התחרות הקובעת. זאת למרות הפצרות קפטיין דיק שכמעט החליט לעזוב יחד איתם, אבל לא היה מסוגל מנטאלית להפר הבטחה של קפטיין לבעלים.

בזינוק לתחרויות כיום הסירות המתחרות משייטות ליד קו הזינוק כעשר דקות עד היציאה לדרך במהירות מקסימאלית בדיוק עם אות הזינוק. בתקופה ההיא כולם עגנו בשורות לרוחב קו הזינוק בלי מפרשים. מרגע התראת "5 דקות לזינוק" הצוותים הניפו מפרשים והרימו עוגן שהיה מתוכנן להתנתק עם הזינוק. ביום שישי 22 לאוגוסט עגנו המתחרות שהגיעו מכל בריטניה בשתי שורות – בשורה הקדמית 9 יכטות מסוג קאטר ובשורה מאחוריה 9 יכטות מסוג סקונר כולל  אמריקה.

בשעה 9:55 בבוקר הרעים תותח ההזנקה העתיק ב- Cowes Castle על החוף מול קו הזינוק את אות ההתראה. הצוותים כולם החלו להניף מפרשים ולגלול את שרשראות העוגן, אולם בגלל זרם הגאות אמריקה נסחפה מעל שרשרת העוגן והסתבכה איתו. הצוות שלה נאלץ להוריד את כל המפרשים, להתיישר שוב מול הזרם על העוגן ורק אז להניף שוב את המפרשים ולגלול שוב את העוגן. בסיכום כל הפלונטר אמריקה זינקה אחרונה בהפרש  של כעשר דקות כש- 14 יכטות בריטיות כבר שועטות מזרחה לפניה ברוח גבית (3 לא זינקו). בלשון הימאים – ביזיון אמיתי, אבל על הקשוחים מקונטיקט כל זה לא השפיע. הם עסקו רק בכיוון המפרשים ופעלו בשקט ותוך 20 דקות חלפה אמריקה על פני 10 מתחרות. ברוח של 12 קשר ובגבית היה יתרון גדול ליכטות הקלות בגוש המוביל מול 170 טון של אמריקה. ליד מצוף Nomansland היתה אמריקה כבר חמישית – 2 דקות מאחורי המוביל Volante (קאטר 48 טון) ואחריה בפער 10 שניות Aurora (קאטר 47 טון). בינתיים הרוח התחזקה ואמריקה טסה קדימה ועד סיום הצלע הראשונה (הצפון מזרחית) היא כבר הובילה בבטחה בראש. בנוסף לעיתונאים על החוף הפליגו חלקם בצמוד לתחרות על ספינות קיטור מהירות. הם צפו נדהמים בביצועים של אמריקה כמו בדיווח שכתב הלונדון טיימס: " בעוד הקאטרים נאבקים בהטיות ובשליטה במפרשים עם שפריצים רצופים ששוטפים את החרטום והסיפון והסקונרים רטובים עד מאחורי התורן הקדמי נשארה אמריקה יבשה כמו עצם בשמש". חמש היכטות המובילות המשיכו להזדגזג בצמוד לחוף כאשר שתיים מהמובילות התנגשו ביניהן עם השלוחות הקידמיות הארוכות וה- Jib booms שלהן הסתבכו, נשברו והן פרשו. יכטה נוספת התקרבה יותר מידי למשברים בחוף והתרסקה כאשר סקונר נוסף פרש כדי לעזור להם. וכך נשארו אמריקה ואורורה המובילות היחידות בפער גדול מהשאר. לאחר שאמריקה הקיפה את הנקודה הדרומית ביותר של האי והקורס השתנה לצפון מערב חטפה אמריקה רוח צד חזקה וה- Jib boom שלה נשבר. סביר להניח שברגע ההוא קפטיין דיק אפילו שמח לאידו של קומודור קוקס וסינן לסגנו: "טוב שנפטרנו מהשטות הזו". בערך בשש בערב הקיפה אמריקה את הנקודה המערבית ביותר The Needles כשאורורה מגיעה לשם כ- 45 דקות אחריה ו- פריק לאחר 7 דקות נוספות וכל שאר המתחרים כהגדרת העיתונאים “nowhere”. הרוח ירדה ואמריקה שטה בבטחה לכיוון הגמר כאשר במחצית הצלע האחרונה (צפון מערב האי) הופיעה לידה ספינה עם המלכה ויקטוריה והנסיך אלברט ושטו לצידם באיטיות. כל הצוות של אמריקה נעמד בשורה לאורך הריילינג על הסיפון והורידו את הכובעים לחזה בהצדעה ימית מכובדת למלכה. למרות התבוסה הבריטים שמרו על רוח ספורטיבית והמלכה ובעלה נפנפו בהערכה ובשמחה למנצחים. נשארו רק מיילים בודדים לסיום ובגלל שהרוח דעכה מאוד החלו יכטות הקאטר הקלות מאחור לצמצם במהירות את הפער והמתח והדאגה של הינקים גברו. לבסוף אמריקה חצתה ראשונה את קו הסיום בשעה 20:37, אחריה הגיעה אורורה ב- 20:45 ורק עוד 3 יכטות נוספות הגיעו לקו הגמר מכל ה- 14 שזינקו. זו היתה תחרות מתישה לאורך 53 מייל ימי שנמשכה 11 שעות.

מיד עם עגינתם הגיעה לסיפונם לברך כל אצולת המועדון המלכותי RYS ויש לציין שלמרות התבוסה המוחצת הם שמרו על הספורטיביות והריעו לינקים. הם חטפו את הבעלים למועדון שלהם ואת הצוות לפאבים על החוף. רק קפטיין דיק וסגנו נלסון נשארו להשגיח על אמריקה. בעודם ישובים בקוקפיט עם כוס יין צרפתי אדום משובח שקבלו מקוקס ומעשנים סיגרים עבים הם צפו במופע הזיקוקים המסורתי שנועל את נשף סיום התחרות וקפטיין דיק אמר:“You know Nels,

   the Commodore’s going to be the talk of the town. A STAR, but it’s the boat that won the day”

הניצחון של אמריקה היכה בתדהמה ובמקביל גם בבושה את בריטניה כולה – איך סקונר כבד הביס 8 ספינות קאטר עם השייטים המהירים ביותר בבריטניה בתנאים שהיו עדיפים בהרבה לסירות קאטר עם תורן יחיד. שרשרת כתבות בעיתונות הבריטית הניעה גל אדיר של חשבון נפש, סיעור מוחות ורצון לשינוי וחדשנות שהשפיעו על השייט התחרותי לשנים רבות.

אני רוצה להקדיש את הפוסט לשלושת הגיבורים האמיתיים שבלעדיהם לא היה נוסד אמריקה קאפ – ג'ורג' סטירס המתכנן, דיק בראון הקפטיין ונלסון קומסטוק סגנו. הם מעולם לא קיבלו את הכבוד האמיתי המגיע להם על הישגם המדהים כנגד כל הסיכויים. בעיני הם מייצגים אמריקאים רגילים בני מעמד העובדים שבזיעת אפם ובמו ידיהם עשו את אמריקה למה שהיא. רק הם (ולא הטייקונים ששדדו את עמלם) מייצגים באוטנטיות את אמריקה האמיתית!!

הפוסט פוסט #3 – התחרות הראשונה באמריקה קאפ הופיע לראשונה ב-SKIPPERS.

שורש הסיפור נעוץ במשפך הכניסה לנהר ההדסון ונמל ניו יורק במפרץ Sandy Hook. הכניסה ממוקמת בין רצועות החוף הארוכות של Long Island מצפון ושל ניו-גרזי מדרום, שעליהן מתנפצים הגלים העצומים מהאטלנטי. ספינות המטען והנוסעים שהגיעו מאירופה מצפון וממערב ארה"ב סביב כף הורן מדרום התקשו להכנס בבטחה לניו-יורק. כך נולד הצורך בנתבים (Pilots) שיעבירו אותן דרך שרטונות החול המסוכנים של סנדי הוק לשפך ההדסון. סירות הנתבים (Pilot Boats) פעלו עצמאית ויצאו לים רצוף בכל מזג אוויר כדי לאתר את הספינות המגיעות ולהעלות אליהן נתב. סירות הנתבים התרחקו לעיתים מאות מייל ימי מהחוף כדי "לצוד לקוחות". לא היה כל קשר רדיו וניטשה תחרות עזה בין קבוצות הנתבים להגיע ראשונים לספינות הגדולות כדי להתחבר לסולם החבלים שהשתלשל מסיפונן. הצורך בפרנסה גרם לסירות הנתבים להתחרות ביניהן יום יום מי יתפוס ראשון את סולם החבלים ויזכה בעבודה. היתה חשיבות קריטית למהירות הסירה, לעבודת המפרשנות של הצוות ולטקטיקת הניווט. הם לא התחרו סביב מצופים כמקובל כיום אלא מול מטרה שנעה במהירות רבה. על כל ספינה היו 6-8 נתבים וכ- 10 מתלמדים שהפעילו אותה. המתלמדים עבדו בפרך במשך 10 שנים עד שהכירו כל סנטימטר במפרץ לפני "שעלו כיתה" להיות נתב שעולה על אוניות.

הקרב על הפרנסה הפך אותם לשייטים תחרותיים ברמה הגבוהה ביותר בעולם.

לאחר תקופת הרעב הגדול והאבטלה ההמונית באנגליה בשנים 1840-46 בוטלו איסורי היבוא של מוצרים חקלאיים לאנגליה. ארה"ב היתה אז אסם תבואה אדיר לגרעינים, גידולי שדה וכותנה עבור בריטניה המדולדלת וכך צמח הסחר הימי מניו-יורק תוך שנים ספורות לקצב של 500 אוניות בחודש. מסילות הברזל עדיין לא התפתחו והסחר מכל היבשת שהתנקז לנמל ניו-יורק התבצע דרך הים. מעל הכל, גילויי הזהב בקליפורניה תידלקו עוד יותר את הצמיחה. במקביל גם קבוצות הנתבים בסנדי הוק התרבו והתחרות על הפרנסה שברה שיאים.

Dick Brown היה הסקיפר המוביל של צי הנתבים כשהחליט לבנות סירה חדשה ומהירה ביותר כדי לזכות ביותר עבודות. הוא פנה למתכנן George Steers – צעיר בן 28 שגדל כמתלמד בסירות הנתבים והיה ידוע על הרציפים כבעל רעיונות יצירתיים למרות שהיה חסר השכלה פורמאלית. יחד הם השיקו בשנת 1849 את הדו-תרנית (סקונר) Mary Taylor שאורכה 66 רגל (20 מ') – סירה מהירה משמעותית מכל הסירות אחרות עם משקל ושטח מפרשים דומה. בניגוד לתכנון המקובל שבו הרוחב המקסימלי של הסירה היה בשליש הקדמי והירכתיים מאוד צרים מאחור, תכנן סטירס את מארי טיילור הפוך כמו סכין חדה – החרטום צר, הרוחב המקסימלי מאחורי מחצית האורך והירכתיים רחבות. גם הקיל היה רדוד מאוד בחרטום ועמוק בירכתיים והמקטע הקדמי של הגוף היה בצורת V עמוק. מארי טיילור היתה המהירה ביותר מכל סירות הנתבים ובמקביל גם בעלת ביצועים מרשימים בים חזק – כושר תמרון, יציבות ועבירות ימית.

מארי טיילור הפנומנלית לא נעלמה מעיני John Cox, הקומודור של מועדון היכטות היוקרתי בניו-יורק NYYC. מתודלק באגו טייקוני הוא השקיע סכום עתק בתכנון החדשני של סטירס והשיק את ספינתו Maria. מריה נבנתה עם תורן אחד (Sloop), שטח מפרשים ענק של 750 ממ"ר וצוות של 50 ימאים כאשר קוקס על ההגה. למרות שאורך סיפונה היה 32 מ', הבום התחתון של המפרש הראשי היה 28 מ' ולכן בלט מאוד לאחור מהירכתיים. מריה היתה בעת ההיא פאר היצירה של השיט התחרותי וניצחה בגדול את כל התחרויות במועדון עם מהירות ממוצעת מעל 10 קשר.

באותה עת בבריטניה קידם הנסיך אלברט (בעלה של המלכה ויקטוריה) את רעיון Great Exhibition בלונדון. לאחר עשור של שפל כלכלי ודיכאון לאומי רצה אלברט להרים על נס את הטכנולוגיות הבריטיות. מטרת התערוכה הגדולה היתה ליזום שיתופי פעולה בינלאומיים, לקדם החלפת ידע ורעיונות בין מדינות ולעודד חדשנות. זו היתה אמורה להיות התערוכה הבינלאומית הראשונה מסוגה בעולם ולא פלא שהרעיון עורר התנגדות עזה בקרב הבריטים. הם לעגו למוצאו הגרמני ולמבטאו הכבד של אלברט וטענו כי הרעיון מגוחך, לונדון תהפך ל"מכה (המוסלמית) מהסוג הנמוך ביותר" וגדודי גנבים וזונות יהפכו את חיי התושבים לבלתי נסבלים. אולם ויקטוריה ואלברט פעלו בחוכמה מאחורי הקלעים והצליחו לרתום לתערוכה 14,000 מציגים גדולים מ- 30 מדינות. המפתח להסרת ההתנגדויות היה שמבנה התערוכה שתוכנן בהייד פרק יפורק בסיום התערוכה והייד פרק יחזור לתפקד כפנינת טבע בלב לונדון. כדי לעמוד בתנאי המפרט הנוקשה, הציע המהנדס ג'וזף פקסטון מבנה מהפכני מזכוכית שהעיתונות הדביקה לו את השם Crystal Palace. שליש מתעשית הזכוכית בבריטניה גוייסה לפרוייקט יחד עם תעשית הפלדה בבירמינגהם שנדרשה לצקת 60 ק"מ קורות ועמודים למבנה מודולארי בן 3 קומות שקירותיו וגגו כולם מפנלים של זכוכית. במקביל עברה לונדון מתיחת פנים מסיבית לאורכה ולרוחבה. זה היה המבצע ההנדסי הגדול ביותר בבריטניה במאה ה- 19. ההכנות לתערוכה והראשוניות הגלובאלית שלה הדליקו את קהילת העסקים הבריטית ששאפו להצלחתה.

התערוכה הגדולה בלונדון היתה מתוכננת לקיץ 1851 ואנשי עסקים בריטיים נרתמו לקדם אותה מול עמיתיהם בעולם. אחד מאלה כתב לשותפו לעסקים בניו יורק שהיה חבר מכובד במועדון היכטות: "ארה"ב מתוכננת להיות אחד המציגים העיקריים בתערוכה הגדולה בלונדון. מהיכרותנו את סירות הנתבים המהירות שלכם, כדאי שתשלחו אחת מהן עם צוות כדי להציג את היכולת הגבוהה שלכם בבנית ספינות מהירות. הכוונה היא לבחון את הסירה בתחרות מול היכטות הבריטיות". זו לא היתה הזמנה רשמית לתערוכה ואף אחד גם לא הכריז רשמית על תחרות פתוחה לזרים. הבריטי חשב שזו תהיה תוספת מעולה מצד ארה"ב לאירועים הנילווים לתערוכה, מכיוון שאהבה לים וימאות מעולה מוטבעים עמוק ב- DNA הבריטי. הסיפורים על סירות הנתבים המהירות היו מוכרים היטב לסקיפרים הבריטיים. לא היה ברור איזו תחרות תתקיים (אם בכלל), אבל המכתב הניע שרשרת אירועים מרתקת שמהם נולדה תחרות אמריקה קאפ.

המכתב נחת אצל ג'ון קוקס, הקומודור של NYYC באוקטובר 1850. הוא צרף אליו 4 טייקונים נוספים מהמועדון והם החליטו להענות לאתגר ולהוכיח לבריטים את עליונות העולם החדש מול הישן. הם החליטו לבנות את היכטה המהירה ביותר בארה"ב בתקציב של $30,000 ($700,000 היום) במיוחד לתחרות. כל אחד מהחמישה היה יכול לתקצב את הפרוייקט לבדו בלי מצמוץ. בגלל הסיכוי היותר גבוה לכישלון מאשר להצלחה הם החליטו להתחלק במימון ולהתארגן כסינדיקט. לסינדיקט היה גם תנאי חשוב נוסף – היכטה תצטרך להוכיח שהיא המהירה ביותר בארה"ב מאותו גודל ומשקל. אם המתכנן/יצרן לא יצליחו להוכיח זאת – הם לא יקבלו שום תשלום. בנוסף, כל העלויות של הוכחת המהירות והביצועים תהיינה על היצרן. כאנשי עסקים משופשפים הם הבינו שאין פה שום הגיון עסקי אבל הם היו טייקונים – אשפי משא ומתן. כעת נותר לסינדיקט רק למצוא את הפריירים התורנים, להדליק אותם בסיפורי פטריוטיות אמריקאית והכבוד שיפול בחלקם כשינצחו את הבריטים ולגלגל עליהם את כל הסיכון הפיננסי במקרה של כישלון. הסוכריה הפיננסית היתה תקציב גבוה יחסית לעלויות והוא כלל פרמיה מכובדת ביותר עבור הסיכונים במקרה של הצלחה.

היכטה מריה של ג'ון קוקס היתה ללא ספק המהירה ביותר בארה"ב, אבל אם היו בונים סירה תאומה היא לא היתה מסוגלת לעמוד בסערות של חצית האטלנטי. היה ברור שחייבים ספינה דו-תרנית במשקל מעל 140 טון כדי לחצות בביטחה את צפון האטלנטי לאנגליה. המועמדים היחידים לפרוייקט היו וויליאם בראון שהיה בעלים של מספנה גדולה בניו יורק שבה עבד גם ג'ורג' סטירס שתכנן את מריה ואת מארי טיילור. בעל המספנה היה אמיד מספיק כדי שלא יתמוטט במקרה של כישלון אולם המתכנן סטירס שהתחייב להשתתף בשליש העלויות היה מתרושש לכל חייו. בנוסף לכל הסיכונים לעיל, ההתחייבות החוזית היתה להעמיד את הספינה למבחני מהירות לא יאוחר מ- 1 באפריל 1851, כאשר המו"מ על החוזה מתקיים באמצע נובמבר 1850. מעשית נותרו 5 חודשים בלבד כדי לתכנן, לבנות, לבחון ולכוון את "השפיץ של טכנולוגית המפרשנות" בעולם. במונחי סטארטאפים של היום – היזמים (המתכנן ובעל המספנה) לקחו את כל הסיכונים עליהם רק מתוך התשוקה לשיט והאמונה ביכולתם הטכנולוגית. אלה יזמים ששכבו על רצפת היצור המטונפת והפליגו בקור וגשם כדי להוכיח את עליונות הסירה שלהם. הם לא ישבו במגדלי זכוכית ברחוב רוטשילד ולא אכלו גורמה עם חדר כושר צמוד!

כך החלו סטירס ובראון לבנות את היכטה אמריקה – סקונר (דו תרני) עם מפרשי גף בשטח של 500 ממ"ר שהתבסס על התכנון של מארי טיילור אבל הרבה יותר ארוכה – 101 רגל (31 מ'). מהצטברות סיבות של קוצר זמן, חורף שהיה אכזרי במיוחד בשנה זו וסיבות אחרות, אמריקה לא היתה מוכנה להורדה למים בתאריך החוזי של 1 באפריל. ביום למחרת נחת במספנה מכתב מהסינדיקט שמציין כי תוקף החוזה פג. אולם כמו כל סוחר ממולח הסינדיקט הסכים להמשיך בפרוייקט ולדחות את תחילת מבחני המהירות ליום 1 במאי אם היזמים יסכימו למספר תנאים נוספים. תנאים אלה גלגלו עוד אחריות ועלות סיכונים נוספים על בראון וסירס – בעיקר עלויות מנזקים שיגרמו לאמריקה במסעה לאנגליה דרך האטלנטי ובעת התחרויות כנגד הבריטים. בכך איפס הסינדיקט את הסיכונים שעלולים להגיע לפתחו מתביעות עתידיות של היזמים. למרות שכל הסיכויים היו נגדם, החליטו סטירס ובראון להמשיך בפרוייקט כי הם האמינו ביכולותיהם!

לבסוף אמריקה הורדה למים ביום 3 למאי ונותר למתכנן סטירס רק שבוע אחד לסיום כל עבודות הגמר, להרכבת מערך התרנים והמפרשים ולכיוונון כלל המערכת לקראת מבחני המהירות שתוכננו להתחיל ב- 13 למאי. הסינדיקט מיקם את אחד מחבריו על אמריקה והביא מולה את שתי היכטות המהירות ביותר בחוף המזרחי למבחני המהירות – מריה וקורנליה. אמריקה לא היתה מוכנה בכלל למבחנים – הסקיפר המעולה מסירות הנתבים דיק בראון לא היה זמין, הצוות לוקט באקראיות, כבלי התרנים החדשים עדיין לא נמתחו מספיק והסירה דלפה קשות בגלל שהעץ לא התרחב עדיין מספיגת מים. את משקלות האיזון ניתן להעמיס במלואן רק אחרי מספר הפלגות מבחן וכל המערכות שלה עדיין לא הגיעו למצבן הסופי. לעומתם הופיעה מריה עם 50% יותר שטח מפרשים ועם 50 אנשי צוות קבוע בשכר שמפליגים כבר שנתיים יחדיו בתחרויות. זה בהחלט לא היה קרב בין שווים ובוודאי לא בתנאים הוגנים. אמריקה שתוכננה לחצות סערות באוקיינוס היתה עם קיל מלא וארוך בעוד מריה הקלילה היתה עם חרב ניידת ותוכננה לשייט חופי בלבד.

שיוטי המבחן נמשכו שבוע והיו רצופי תקלות ואירועים לא קלים – לעיתים אמריקה קפצה קדימה לפני האחרות וחידדה יפה ברוחות הקדמיות ולעיתים האחרות עברו אותה בתמרונים. מריה עלתה יום אחד על שרטון ונתקעה במקום וביום הרביעי אמריקה שברה את התורן העליון בסיבוב פתאומי עם הרוח(Gibe)  וחזרה עם זנב מקופל לעגינה. באמריקה לא הותקנו עדיין כל משקלות האיזון והיא סבלה מהטיות יתר קשות בקדמיות וברוחות צד. בסוף אותו שבוע העיתונות המובילה בניו יורק היתה מפולגת – חלקם טענו שמריה מהירה יותר וחלקם טענו בדיוק ההיפך. במקרה של חוסר הכרעה הגדיר החוזה סדרה נוספת של תחרויות מבחן תוך 20 יום. אולם בהפתעה הסדרה הנוספת לא התקיימה. הטייקונים מהסינדיקט שוב שיחקו אותה קשוח והציעו ליזמים תשלום מופחת של $20,000 עבור היכטה. היזמים עם הגב לקיר ידעו כי לא ימצאו קונה אחר וכדבריהם: "עדיף רווח זעום או אפילו אפס על הפסד טוטאלי". בהסכמה לתשלום המופחת היתה כלולה עדיין התחייבותם לקחת את אמריקה לאנגליה לעימות עם היכטות הבריטיות.

בסיום כל הסאגה הזו יצאה אמריקה ביום 21 ליוני 1851 לחצות את צפון האטלנטי למרחק 3,200 מייל ימי. הפעם הסקיפר כבר היה דיק בראון מסירות הנתבים וגם המתכנן סטירס הפליג איתו. החציה התארכה ל- 19 ימים בגלל שתילים בדרך וגם כך קיצצה 4 ימים משיא החציה של ספינות הדואר המהירות. אמריקה תוכננה להגיע למספנה בלה-האבר לשיפוצים אחרונים לפני שתגיע לקודש הקודשים של השייטים הבריטיים – מועדון היכטות המלכותי Royal Yacht Squadron בכפר Cowes באי Isle of Wight ליד סאוטהמפטון.

בעת יציאת אמריקה מניו יורק לא היה ברור עדיין באיזה פורמט ואם בכלל אכן תערך תחרות שיט בינלאומית ראשונה אי פעם בעולם.

הפוסט פוסט #2 – כיצד נולדה תחרות אמריקה קאפ? הופיע לראשונה ב-SKIPPERS.

כמו במקרים קודמים אשתדל להנגיש תחרות מתוחכמת ומרתקת זו גם לקהלים שאינם בקיאים בשיט התחרותי.

עד התחרות אפרסם מעתה פוסטים שבועיים שמתארים את ההיסטוריה של התחרויות וחידושים טכנולוגיים שהן הנחילו ועדיין תורמות לשיט המפרשיות.

מה מרתק כל כך בתחרות שיט מפרשיות זו?

ראשית, היא מתנהלת כבר 170 שנים לפי אותו התקנון והגביע שמוענק לזוכים הוא עדיין הגביע המקורי מהתחרות הראשונה שהתקיימה בשנת 1851. הגביע עשוי מכסף טהור ונקרא גם "גביע 100 גיניס" (הוא עלה 100 פאונד) ועם השנים הוסיפו רק שתי קומות עץ לבסיסו כדי שיהיה מקום למסמר את שם הסירה הזוכה. את התחרות ארגן לראשונה מועדון היכטות המלכותי ב- Isle of Wight ליד סאוטהמפטון. הזוכה בתחרות הקודמת (Defender) מגן על הגביע מפני הטוענים לכתר החדשים (Challengers) שמזמינים אותו לדו-קרב. אם יש כמה טוענים לכתר הם מתמודדים בינם לבין עצמם בשיטת נוקאוט עד שנשאר אחד והוא מתמודד בגמר מול המגן על התואר. כל התחרויות הן רק אחד נגד אחד והגביע עובר לזוכה הסופי. ברור שלמגן על התואר יש יתרון עצום כי הוא מתמודד רק עם מתחרה אחד בעוד הטוענים לכתר נדרשים לסלול את דרכם (הארוכה) אל הגמר.

יתרון נוסף של המגן על התואר הוא בקביעת מיקום התחרות (יתרון הביתיות) והגדרת תקנון התחרות וסוג הסירה שבה יתחרו כולם. התקנון של התחרות שנקרא Deed of Gift (DoG) החל בנוסח מעורפל וכללי שאיפשר לזוכים רוחב פס בלתי מוגבל לפרשנויות בהתאם לנוחיותם. התחרות פתוחה להשתתפות של מועדוני יכטות רשומים בלבד. מועדון היכטות של ניו יורק NYYC זכה בגביע בתחרות הראשונה ולאחר מכן החזיק בו ברצף במשך 132 שנים עד 1983. המועדון הוקם בשנת 1835 והוא הותיק ביותר בארה"ב. לאחר הזכיה הראשונה הוא התייחס לתחרות ולתקנון כרכושו הפרטי של המועדון ותמרן את התחרויות כדי לשמר את הגביע אצלו.

החברים במועדון NYYC היו המגה-מיליארדרים של ארה"ב והם אלה שמימנו את בנית הסירות. לזכותם חשוב להדגיש כי הם היו שייטים אמיתיים שעניינם היה השיט וחלקם אף שימשו כסקיפרים והחזיקו את ההגה בתחרויות. אלה היו שועי עולם (בכסף ובפוליטיקה) עם מנופי השפעה רציניים ביותר ואגו ענק שרגיל להשיג כל מה שרצו. ביניהם ניתן להזכיר את איל המדיה טד טרנר, לארי אליסון מאורקל, טייקון הפיננסים ג'יי. פ. מורגן ואיל הרכבות קורנליוס ואנדרבילט שביום מותו היה לו יותר הון מכל ההון של האוצר האמריקאי באותו יום! 

כמקובל אצל דמויות כל כך חזקות בעולם שרגילות להשיג את כל מבוקשם, לא חסרו דרמות וקונספירציות בתחרויות ועל חלקן אכתוב בפוסטים הבאים. גם המפסידים לא היו קוטלי קנים כמו איל התה הבריטי סר ליפטון עם היכטה שאמרוק שהפסיד 5 פעמים בגמר, לורד דאנרבן הבריטי שהפסיד עקב רצף רמאויות חצופות של המארחים אמריקאים והברון ביש הצרפתי שהקים את אימפרית BIC.

שנית, התקנון של התחרות ריענן כל תקופה את סוג הסירות בתחרות והן דחפו קדימה טכנולוגיות מפרשנות שלאחר מכן חילחלו לכל שאר הדגמים בשיט התחרותי העולמי. לאחר שהמערכות העיקריות התקבעו עד שנות ה- 60 המשיכו האמצאות לזרום והתמקדו יותר במערכות המשנה. להלן דוגמאות של חידושים או פטנטים שנקראים על שם הסקיפר שהטמיע אותם:

• טד הוד (תופר מפרשים) הופיע לראשונה עם מפרשים מדקרון שהפכו לסטנדרד לשנים רבות.
• באס מוסבכר (סקיפר יהודי) שזכה פעמיים באמריקה קאפ פיתח את שיטת הסיבוב עם הרוח עם ספינקר – מיתרים כפולים והנמכת קצה ספינקר-בום מקדימה. 
• קניגהאם שהיה סקיפר מפורסם (ונהג מירוצי מכוניות) פיתח כיוונון למתיחות השפה הקדמית של המפרש כדי לשלוט על קוער המפרש שנקרא על שמו עד היום. 
• מערכות כפולות מהירויות לווינצ'ים וחיבורי קלאץ בין ווינצ'ים לתגבור הכוח הנדרש למתיחת מפרשי הענק; ועוד ועוד.

אולם אין ספק שלארי אליסון היה המשפיע מכולם. הוא הטמיע חדשנות יוצאת דופן בהשפעתה על עולם השיט והביאה מהירויות בלתי נתפסות עד פי 3 ממהירות הרוח עם הפוילינג (הרמת הסירה מעל המים כמו מטוס), מפרש קשיח בעל פרופיל אוירודינמי שפועל כמו כנף של מטוס ועוד. גם על חידושים אלה אכתוב בהרחבה בפוסטים הבאים.

תחזרו אלינו בהמשך ולא תתאכזבו. יהיה מרתק!

אודי גרף

The 36th America's Cup | Aucklandnz.com

הפוסט פוסט 1# – מחממים מנועים- אמריקה קאפ 36 הופיע לראשונה ב-SKIPPERS.